נק' מבט של עמית:
לא יודע מה הרגשתי. כל הרגשות התערבבו לי ביחד, זה הרגיש מוזר. מצד אחד, כשראיתי אותו יורה בעצמו, ליבי החסיר פעימה, כאב לי.. אבל מצד שני הרגשתי הקלה שסוף סוף כל הכאב והסבל הזה נגמר, ההרגשות שהרסו לי את החיים.
עכשיו, הייתי בטוח, החיים האמיתיים שלי מתחילים.

---------------------------------

"מאמי אני יוצאת" צעקתי תוך כדי שאני קוראת את הכתבה הראשית בעיתון הבוקר ואוכלת את הצנים עם הריבה שלי.
"רגע תסיימי לאכול קודם, מה את ממהרת?" נכנס לחדר האוכל וראה אותי לחוצה בזמנים.
"אני מאחרת.. אני לא יספיק.." לקחתי את התיק שלי ושמתי עליי.
"טוב אהובתי, אני ידבר איתך כבר בצהריים שאני יחזור מהעבודה.."
"אתה לוקח אותה לאכול במסעדה?" שאלתי.
"כן היא ביקשה" חייך עמית.
"קח אותה למסעדה האיטלקית.. היא חולה על זה" חייכתי.
"ברור, הנה תיראי היא כבר מהרגע שהערתי אותה, מדברת רק על זה" צחק עמית.
"תהל! בית ספר!" צעקתי.
"באה באה!" צעקה מהחדר שלה.
לבושה בחצאית ורודה וגופיה לבנה, שיער חום שטני חלק יפייפה אסוף בקוקו גבוה, וחיוך מושלם.. נכנסה תהל לחדר האוכל, עם הילקוט על הגב.



"אמא, זה בסדר?" שאלה והסתכלה על הבגדים שהתאימה בעצמה.
"כן מתוקה שלי.." חייכתי וליטפתי את שערה.
"אני אוהבת ורוד" חייכה והתיישבה על הכיסא ליד שולחן האוכל.
"זה צבע יפה.." חייכתי "אני הולכת לעבודה עכשיו, בצהריים אבא יקח אותך מבית הספר ותלכו לאכול במסעדה שאת אוהבת"
"אני יודעת" אמרה והתעסקה בצנימים עם הריבה שהיא כ"כ אהבה לאכול על הבוקר.
עברו כ-5 שנים מדהימות, לא יכולתי לדמיין את החיים שלי כ"כ יפים.
החתונה שלי ושל עמית הייתה מעבר למושלמת, כל מי שאנחנו אוהבים היה, כמובן שהתקשורת לא איחרה להגיע, ותהל הייתה בת שנתיים כשהתחתנו.
בחיים לא דמיינתי שילדה בת 6, סך הכל כיתה א', יכולה להיות כ"כ אינטיליגנטית וכ"כ מדוייקת וחכמה, היא כאילו יודעת הכל, בדיוק כמונו, רק מסתכלת על זה בצורה יותר יפה.
ילדים לעולם לא ישקרו, לא יתעסקו בתככים, לא יתחמנו..
הם כל היום יצחקו, ישחקו, יחפשו תשומת לב, וזה מה שיפה בילדים- הם כ"כ תמימים שזה קסום.
תהל עלתה לכיתה א' ואיבחנו שהיא מחוננת וכרגע היא לומדת באוניבריסטה לצעירים בנוסף לבית הספר.
היא מסבירה לנו דברים שאפילו אנחנו עצמנו לא יודעים. וזה מקסים.
היא אוהבת את אבא שלה המון ולפעמים אפילו מקנאה שהוא אוהב גם אותי :)
' אמא היא אישתי, יש לה חצי מהלב שלי. ואת, הבת שלי, יש לך את החצי השני של הלב שלי . ואתן הכי יקרות לי בעולם .. ' עמית מסביר לה כל הזמן.
' מה, חילקת את הלב שלך רק בשבילנו ? ' היא שואלת.
' רק בשבילכן ' הוא עונה.
והיא צוחקת וצוחקת, מבינה כל מילה.
לפעמים, אני מודה, יותר כיף לי לדבר עם תהל מאשר לדבר עם כל אחד אחר.
כי השיחות איתה הן הכי אמיתיות, אני יודעת שהיא אומרת רק את האמת, וזה יפה לשמוע את מה שילדים קטנים בגילה חושבים.
עמית קיבל קידום והוא עכשיו מנהל בית הספר בנוסף להיותו מורה :) באמת שהוא מאושר מזה וזה מה שהכי חשוב.
אני עובדת בתור עורכת דין די מצליחה, בלי להשתחצן, ואני אוהבת את זה.
אמא ואבא המדהימים שלי, ככל שהשנים עברו הקשר בינינו רק הלך והתהדק.
אמא מאוהבת בתהל, היא כל היום רק איתה והכי מאושרת בעולם שיש לה נכדה..
תמיד היא אומרת לי ' נו מה עם עוד אחד ? אני רוצה להיות סבתא במשרה מלאה '
ואני עונה ' יש זמן.. לא למהר '
ומישל ואסף.. אוהו מישל ואסף. אהבה כזאת, לא ראיתי הרבה זמן.
הם מאוהבים עד השמיים ומרגישים שיש להם את כל החיים לפניהם..
הם הולכים להתחתן בעוד כמה חודשים ובזמן שעבר הם הספיקו כבר לטייל בכל העולם, להכיר אנשים חדשים, לעשות את הדברים הכי מטורפים שיש ! הם זוג מדהים.
הם אצלנו המון ועושים בייביסיטר כל הזמן לתהל, הם חולים עליה ואני בטוחה שהם יהיו הורים מדהימים.
שיראל ורז התחתנו ויש להם שני תאומים בנים מתוקים בני 3, יניב ואור. הם כאלה יפים :)
מאי וחן גם הם נשואים ומחכים לילד הראשון שלהם, שאמור להיוולד בעוד כחודשיים.
אנחנו מבלים המון ביחד :)
לא חשבתי בחיים שאגיע למצב כזה שאהיה כ"כ אבל כ"כ מאושרת.
יש לי בעל מושלם שאני אוהבת הכי בעולם והוא אוהב אותי,
ילדה מתוקה שהיא החיים שלי ואני מוכנה לתת את כל העולם שלי למענה,
הורים תומכים ודואגים שעוזרים בכל מצב ובכל צעד שאני בוחרת לעשות בחיים,
חברים מדהימים אחד אחד שהחיים שלי לא היו מלאי צחוקים וכיף בלעדיהם,
עבודה טובה שמפרנסת את המשפחה שלי כמו שצריך,
בקיצור- חיים מדהימים ומעבר לכך.
נכון שהיו ירידות ונכון שהיו עליות, לטובה ולרעה, ובסופו של דבר הכל הסתדר.

-------
"מאמי שלי אנחנו יוצאים מהמסעדה, להביא לך משהו?" שאל אותי עמית בטלפון.
"כן תביא לי, ואני יחזור בעוד שעה וחצי בערך.. תהל אכלה?" שאלתי תוך כדי שאני מתעסקת במסמכים שהיו לי על השולחן.
"אכלה כמו שצריך, אל תדאגי.. אנחנו בדרך הביתה.. ביי אהובה שלי"
"ביי חיים שלי"
היום היה יום לחוץ ביותר בעבודה. חשבתי שזה לא ייגמר לעולם..
בדיוק דקה לפני שהתכוונתי לצאת מהמשרד, סמדר (אחת שעובדת איתי) ניגשה אליי.
"אלינור יש לך טלפון.."
"נו מה עכשיו.." נאנחתי וניגשתי לטלפון.
אני: הלו?
___: שלום שלום.. כמה זמן עבר.. (הקול היה מעבר למלחיץ, נבהלתי כ"כ.. מי זה?!)
אני: מי מדבר?
___: איך את לא זוכרת, נו באמת אלינור.. ציפיתי לקצת אינטיליגנציה מעורכת דין.
אני: נו מי מדבר ?!
___: תנחשי. קדימה.. שלושה ניחושים
אני: אני אנתק
___: תנתקי. ואז לא תדעי מי אני.. (לא ידעתי אם זה אישה או גבר.. זה היה מבלבל)
אני: נו תדבר מי שלא תהיה, מי זה ?!
___: נו באמת אלינור.. קצת חשיבה.
אני: להתראות !

ניתקתי.
השיחה הזאת לא הרגיעה אותי, הזדעזעתי. אחרי כל מה שעברנו לפני מס' שנים, הכל כבר מפחיד אותי.
הדרך הביתה התחלתי לחשוב על כל מיני אנשים.. ובאמת ששום דבר לא עלה לי בראש.
הגעתי הביתה, ראיתי את עמית יושב עם תהל ועוזר לה להכין שיעורים.
הוא ראה שנכנסתי הביתה די מוטרדת וניגש אליי.
"מאמי.." חיבק אותי.
"אני צריכה שנדבר.."
"מה קרה?" נבהל.
"בוא.." אמרתי "תהלי מאמי תמשיכי בשיעורים, תכף אבא יבוא"
חיממתי את הפסטה שהם הביאו לי מהמסעדה והתיישבתי לאכול, לידי עמית.
"תקשיב.. לפני שיצאתי מהעבודה קיבלתי טלפון והקול מהצד השני התחיל לדבר איתי ולא אמר לי מי זה. הוא ידע את שמי וידע שאני עורכת דין.. ואמר שעבר הרבה זמן מאז שידברנו.. לבסוף ניתקתי לו.. מי זה יכול להיות..?"
עמית גם הוא היה די מזועזע.
"אני לא יודע.. וואו.."
"מה נעשה?" שאלתי.
"הכי חשוב עכשיו זה להגן עליה, הכי חשוב" אמר והסתכל על תהל שישבה וצחקקה בזמן שהכינה שיעורים.
"נסיכה שלי.. אני מתה אם יקרה לה משהו.." הרגשתי חנק בגרון. כ"כ פחדתי..
הטלפון צלצל. אני ועמית הסתכלנו אחד על השנייה ומיד עניתי לשיחה.
אני: הלו..?
__: אלינורי מתוקה אני לא אוהב שמנתקים לי..
אני: תגיד לי מי זה, עכשיו.. עכשיו !
__: אוקיי אוקיי אני יגיד..
אני: עכשיו ! (שמתי על רמקול, עמית היה לידי)
__: זה.. זה.. ז.. זאת.. מריים. מריים אורן.

*אני ועמית נהיינו חיוורים לגמרי. היא.. היא הרי בכלא.. 25 שנות מאסר.. אני לא אשכח בחיים את היום בו היה המשפט שלה.. זה היה כמה שבועות אחרי המוות של חנה ודויד. זו הייתה תקופה נוראה בחיינו..*

אני: מה.. איך ?! את בכלא!
מריים: אל תדאגי, יש לי את הקשרים שלי..
אני: את בבית כלא! זה לא הגיוני!
מריים: יש לי את האנשים שלי.
אני: איך את יודעת את זה שאני עורכת דין? דברי
מריים: יש לי את האנשים שלי בחוץ. אני יודעת הרבה מעבר.. אני יודעת אפילו היכן נכדתי לומדת..
אני: חתיכת בת ז..
מריים: שתקי ! חצופה שכמוך.
אני: אל תעיזי להתקרב אליה את לא מבינה ?! תתרחקי מאיתנו !
מריים: יש לי בקשה אחת. ואז אעזוב אותכם לכל החיים..
אני: נו דברי
מריים: אני רוצה.. לראות אותה.. במציאות.. מולי.. פנים מול פנים..
אני: אין סיכוי בעולם
מריים: תביאו מצידי אלפי שומרי ראש ואני אדבר איתה מאחורי קיר או סורגים.. אני פשוט..
אני: את לא מבינה ?! אין סיכוי !
מריים: יש לי את הזכות, היא נכדתי
אני: היא כלום בשבילך ! היא כלום
מריים: בבקשה..
אני: (עמית ענה לה) את לא מבינה שלבת שלי את לא תתקרבי?!
מריים: עמיתי.. בבקשה.. רק לראות אותה.. זה חשוב לי..
אני: יודעת מה ? בסדר (עניתי ועמית היה בהלם)
מריים: כן?
אני: כן. ובדיוק כמו שאמרת.. עם אלפי שומרים ומאחורי סורגים. מחר על הבוקר אנחנו אצלך. להתראות.

"את משוגעת?!" עמית צעק בשנייה שסגרתי את הטלפון.
"תירגע.. אני לא אתן לה לגעת בה. אבא שלי יזמין שומרים.. אל תדאג.. אני רק רוצה לראות מה היא רוצה.. תסמוך עליי"
"את לא שפויה שאת עושה את זה! לא משחקים בילדה! זה לא משחק אלינור!" התעצבן.
"תסמוך עליי!"
"אמא.." תהל התקרבה והסתכלה עלינו.
"מה מאמי.." התכופפתי להיות בגובה שלה.
"אל תצעקו" אמרה בלחש.
"אנחנו לא צועקים מתוקה, אנחנו מדברים"
"לא נכון. תפסיקו" אמרה בכעס ונכנסה לחדרה.
"היא מבינה הכל.." אמר עמית.
"עמיתי.. אל תדאג.. בסדר?" ליטפתי את פניו.
"אל תגרמי לי להתקף לב. תשמרי עליה.. אני חייב להיות מחר בבית הספר, המפקח מגיע.."
"אל תדאג מאמי שלי.." נישקתי אותו.

למחרת בבוקר:
"אני דואג.." אמר עמית ולגם ממיץ התפוזים.
"אז אל תדאג" אמרתי בעודי עסוקה בעיתון הבוקר "תהלי, אנחנו מאחרות"
"אני באה" צעקה מהחדר.
מאז שביקשה ממני לבחור לעצמה את הבגדים כל בוקר, היא נורא מתרגשת. היא יושבת שעות מול ארון הבגדים עד שמוצאת את מה שהכי יפה בעיניה.
"אני מוכנה.. אז, לאן הולכים?" תהל נכנסה לחדר אוכל לבושה בג'ינס קצר וחולצה כחולה.
"הולכים לבקר מישהי" עניתי ולקחתי את התיק שלי.
"את מי?" שאלה.
"הפתעה" עניתי.
"טוב. ביי אבא" חייכה תהל והחזיקה בידי.
"ביי מתוקה שלי, אני אוהב אותך" חייך.
"גם אני אותך אבוש" אמרה ויצאנו שתינו.
נכנסנו למכונית.
"אני מכירה אותה?" שאלה תהל.
"לא, זאת הפתעה"
אני מודה, פחדתי מאוד. אבל ידעתי ששום דבר רע לא יקרה.. 3 שומרים שאבא שלי הציב ומריים מאחורי סורגים, היא לא תוכל לפגוע בנו.
"אמא את יודעת שאתמול בבית הספר לימדו אותנו על המילה אהבה ?
כולם מאוד התעניינו ורק אני כבר ידעתי הכל.
המורה שאלה אותי מה אני חושבת שזה אהבה ואת מי אני אוהבת..
ואז אמרתי לה שאהבה זה רגש הכי יפה בעולם ושאף אחד לא יכול להבין אותו.
ואמרתי שאני אוהבת את אמא ואת אבא ואת סבא וסבתא.. ואת דוד אסף ודודה מישל.." וכך המשיכה לספר.
ואני עדיין הייתי תקועה בחלק הראשון של המשפט שתהל אמרה.. ' אהבה זה רגש הכי יפה בעולם ואף אחד לא יכול להבין אותו.. ' היא אמרה את זה בפשטות וביופי בלתי מוסבר.
ופתאום זה נשמע לי כ"כ אמיתי למרות שזה נשמע נורא קיטשי ונדוש.
"..המורה אמרה שאמרתי יפה מאוד והוסיפה לי כוכב לרשימה" צחקה תהל.
"אני גאה בך מתוקה" חייכתי.
"הגענו?" שאלה.
"כן.. הנה"
"מפחיד פה" אמרה.
יצאנו מהמכונית והחזקתי בידה חזק.
השומרים של אבא שלי חיכו כבר בכניסה לבית כלא.
"אמאלה.." תהל חיבקה את רגליי חזק כשראתה את השומרים.
"תירגעי תהלי, הם עוזרים לנו" חיבקתי אותה.
"אל תיגעו בי!" התעצבנה כשהתקרבו אליה.
"הם לא יגעו בך.. הם פה כדי לשמור עלייך" אמרתי.
נכנסנו לבית כלא והתקרבנו לתא 679 של מריים. הרגשתי מבועתת להיות במקום הזה..
והנה היא, יושבת לה שם, מאחורי סורג ובריח, מחכה ומצפה.